פסק-דין בתיק ע"ע 37773-10-10

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת הבכירה מיכל לויט ונציגי הציבור מר בילוגרסקי ומר ירקוני; דמ"ר 6791/07; תע"א 8656/05), בו התקבלה חלקית תביעת המערער לתשלום פדיון חופשה, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן חסכון ונדחתה תביעתו לגמול שעות נוספות.

2.         עיקר טיעונו של המערער כנגד פסק דינו של בית הדין קמא מבוסס על הטענה כי ראוי היה לקבוע שכר גבוה יותר לחישוב הזכאויות המגיעות לו וממילא, הגיע לו לאור זאת תשלום של גמול שעות נוספות. לדידו, הפירוש הנכון של הסכם הצדדים היה תשלום שכר מינימום בשיעור מוסכם של 18 או 19 ש"ח לשעה נטו ועל סכום זה כשכר כולל הגיע לו גמול שעות נוספות בהתאם לשעות הנוספות שעבד.

3.         עיקר טיעון המשיבה היה כי בעיקרו של דבר, סוכם בין הצדדים כפי שנהגו בפועל לאורך תקופת ההתקשרות על שכר מינימום שאליו תתווסף תוספת שכר ככל ששכר המינימום, לרבות גמול שעות נוספות בגינו, לא יגיע לשכר נטו מוסכם עבור כלל שעות העבודה של העובד.

4.         לאחר בחינת טענות הצדדים ועיון בכל חומר התיק, נחה דעתנו כי פסק דינו של בית הדין קמא ראוי להתאשר מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

5.         לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות. אולם לא נצא ידי חובת הנמקת הדין מבלי להוסיף את הדברים הבאים:

א)         בנסיבות המקרה, אין מקום לחרוג מהכלל לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. על פי קביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא, הסיכום לגבי שכר העובד היה כי יש לשלם למערער מדי חודש שכר מינימום, בתוספת שעות נוספות אשר תורגמו לשכר נטו לצורך הנוחות בלבד. המערער עצמו אישר בחקירתו כי הסכום ששולם לו בסופו של דבר נטו, הוא הסכום שסוכם איתו.

            משאלה הם הדברים, אזי בדין נדחתה תביעת המערער לגמול שעות נוספות ובדין חושבו זכאויותיו על פי פסק דינו של בית הדין קמא על בסיס שכר המינימום בעיקרו של דבר.

ב)         על מנת לוודא כי שולם למערער על בסיס שכר מינימום כל המגיע לו בגין שעות נוספות, ערכנו חישוב מדגמי של מספר חודשים ומצאנו אכן, כי ככל שעבד שעות נוספות באותם חודשים, שולם לו שכר מינימום בתוספת גמול שעות נוספות כנדרש, עם בונוס השלמה לעיתים, כך שהוא לא יקבל פחות מסכום הנטו שהוסכם עליו.

6.         לאור האמור, דין הערעור להידחות. בנסיבות המקרה לא מצאנו מקום לחייב את המערער בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

ניתן היום,  ז'  אדר תשע"ב (01 מרץ 2012), בנוכחות הצדדים.